ה־✓ הכחול של WhatsApp והפרטיות של כולנו

אחד מהשימושים הראשונים של המרשתת היה כמובן הדואר האלקטרוני. מדובר בשירות חשוב ומשמעותי שאפשר לאנשים המרוחקים אחד מהשני לתקשר בצורה פשוטה ולהחליף בניהם תוצרי מידע שונים באופן יעיל ונוח. למרות זאת, שירות הדואר האלקטרוני מאז ומעולם היה בלתי אמין, ולעתים קרובות אף אטי; הן מבחינת פרק הזמן העובר עד להגעת המסר ליעד, שיכול היה לנוע בין זמן קצר כהרף עין עד להמתנה מייגעת של שעות וימים עד שכל תחנות הממסר בדרך מסיימות לטפל בהודעה. על כך יש להוסיף את הקושי הניכר בגישה לעמדה המחוברת לרשת, בין אם היה מדובר במערכות בהן היה צריך להזמין מקום מראש, ובין אם עלויות הגישה הגבוהות גרמו לכך שאנשים נהגו להתחבר לרשת למשך פרקי זמן קצרים ובתדירות נמוכה יחסית.

בשנות התשעים התחוללה מהפכה משמעותית בדברי ימי המרשתת. בין היתר בתחילת העשור פותח אחד הפרוטוקולים החשובים ביותר ברשת האינטרנט המשמש אותנו גם כיום, הוא כמובן הפרוטוקול להעברת היפר מלל שמהווה את לב ליבו של כל דפדפן, הפך לנפוץ כל־כך שלדעת רבים הוא הוא הבסיס לרשת האינטרנט וגרם לכך שמרבים הפרוטוקולים האחרים ירדו מגדולתם. שינוי משמעותי נוסף שהתרחש במהלך אותו עשור הוא ההוזלה המשמעותית בעלות הגישה לרשת האינטרנט, מה שגרם לכך שעד לסוף העשור בתים רבים כבר היו בעלי גישה לרשת.

במהלך שנות התשעים, בד בבד עם התמורות שציינתי מעלה, נוצרה דרישה הולכת וגדלה ליכולות תקשורת נוחות באמצעות רשת האינטרנט. בעוד פרוטוקול ה־HTTP אפשר לצרוך תכנים ואף להגיש תכנים משלנו לאזרחי הרשת אחרים, נעדרה ממנו היכולת להציע תקשורת אנושית נוחה בין שניים או יותר צדדים. מערכת הדואר האלקטרוני נדחקה הצידה עקב היותה אטית, מערכות שיחות דוגמת ה־IRC נדחקו הצידה גם הן ככל הנראה עקב מגבלותיהן ביצירת זהות אחידה למשתמשים ואולי גם עקב כך שהיו קיימות רשתות שיחה נפרדות שנעדרה כל יכולת להעביר הודעות בניהן ועל המשתמשים נגזר להתחבר למספר מערכות שונות ולחדרי שיחה שונים כדי להיות בקשר עם אלו החשובים להם.

בתוך הריק הזה נכנסו מערכות המסרים המידיים. בין רשתות המסרים המידיים הראשונים הופיעה תוכנת ICQ, שהפכה מספר ישראלים למיליונרים עם מכירתה ל־AOL. תוכנות אלו הציעו יכולת העברת מסרים מהירה ונוחה בין שני משתמשים, לקבל מידע ברור על זמינותו של אותו הגורם לשיחה כעת, ונעדרה ממנה כל הרשמיות של כתיבת הודעה מנוסחת היטב שאפיינה את הודעות הדואר האלקטרוני. כתוצאה מכך, כולנו הפכנו פתאום לשותפי שיחה פוטנציאליים, והפקרנו את מערכות הדואר האלקטרוני לדיוורים אוטומטיים ועבור הודעות פחות אישיות מאלו שמועברות במערכות המסרים המידיים.

ההצלחה של ICQ לא הייתה ארוכה, ומהר מאד נוצרה לו תחרות מכיוונן של חברות אחרות. בניהן MSN Messenger של חברת Microsoft,‏ Yahoo Messenger של Yahoo!‎,‏ ו־AOL Instant Messenger של חברת AOL. התחרות הייתה קשה, ולמשך תקופה מסוימת הדרך לשמור על קשר עם אנשים הייתה לגרום לכולם להשתמש בתוכנה מסוימת או להתגמש ולהריץ מספר תוכנות שונות במחשבנו (או להשתמש בתוכנות מיוחדות שיכלו להתחבר במקביל למספר רשתות מסרים מידיים במקביל). המשותף לכל תוכנות אלו ורבות אחרות היה יכולתן לתת לנו דרך פשוטה לתקשר איש עם רעהו בדומה ליכולת שלנו לחייג אליו במכשיר הטלפון, או לשלוח אליו מסרון SMS למכשיר הסלולר האישי שלו. ועדיין, למסרונים היו יתרונות רבים על דרכי תקשורות בין אישית אחרות – היה קל לשלב בהן הודעות קצרות וסמלי הבעה, לשלוח תמונות וסרטונים ובחלק מהמקרים אף לשחק דרכן במשחקים מקוונים וגימיקים שונים שמרבית מטרתן היה לשמר את המשתמשים בהן.

עם השנים חלק מרשתות המסרים המידיים החליפו ידיים ועברו לבעלות אחרת, אחרות איבדו משתמשים מחוסר עניין או החליפו את משתמשיהם בדור חדש של משתמשים שלא מכירים כלל את ההיסטוריה ואת אלו שהשתמשו בהן עוד בטרם הם ידעו להחזיק עכבר ביד יציבה, ואף כאלו שנוהלו בצורה גרועה מבחינה שיווקית שגרמה לכך שהמשתמשים הצביעו ברגליים ונטשו אותן לטובת אחרות. במקביל, רשתות מסרים מידיים צצו מידי מספר שנים. למשל רשת Google Talk שזכתה להצלחה גדולה בכך ששולבה כחלק אינטגרלי במערכת הדואר האלקטרוני של חברת Google, ויצרה מצב בו כל משתמש Gmail נדרש להחזיק לשונית דפדפן פתוחה על ג'ימייל הן כדי לקבל גישה מהירה לתיבת הדואר האלקטרוני שלו והן כדי לקבל הודעות מידיות מחברים שהתווספו אוטומטית לרשימת אנשי הקשר של אותו המשתמש ידנית או לפי דפוסי השימוש שלו במערכת. מערכת מסרים מידיים נוספת שראויה לאזכור היא זו של Facebook, המורכבת מחבריו של המשתמש ברשת החברתית ומאפשרת להם לקבל מסרים אישיים מחברים מבלי להציף את הקיר הציבורי באוסף מסרים חסרי כל עניין לציבור הרחב.

יחד עם זאת, בעשור האחרון גדל משמעותית היקף השימוש במכשירי סלולר. בעוד בעשור הקודם מכשירים אלו היוו בעיקר אמצעי ליצירת קשר באמצעות רשתות הסלולר, בזכות יכולות המזעור מכשיר טלפון חכם כיום הוא קודם כל נקודת הגישה העיקרית של האדם לרשת האינטרנט ורק לאחר מכן שעון מעורר, מצלמה, אמצעי לשיחות טלפוניות וכדומה. מרבית המכשירים החכמים מגיעים עם תוכנה כלשהי המיועדת למסרים מידיים; למשל FaceTime של Apple המאפשר תקשורת בין משתמשים במכשירי Apple,‏ Hangouts של Google המשולבת במכשירי Android ובמידת מה נועדה להחליף את Google Talk, וכדומה. רשתות המסרים המידיים הקיימות לא השכילו להיכנס לתחום הזה בזמן, ולמרות שרובן מציעות יישומים עבור סמארטפונים, הציבור באופן גורף כמעט בחר להתעלם מהן, עם מספר מועט של יוצאים מן הכלל כגון פייסבוק שהם התקשו לוותר עליה והיא עדיין פופולרית בסלולר.

לגבי WhatsApp התמונה קצת שונה, וכלל לא ברור מאיפה היא צצה ואיך הצליחה לצבור פופולריות גדולה תוך זמן כה קצר. עיקרון הווירליות שאפיין אותה אפיין גם רשתות מסרים מידיים ותיקות, אבל איכשהו היא הצליחה לגבור בערמומיותה על מתחרים גדולים וכבדים ממנה. מדובר במערכת מסרים הזמינה במכשירי סמארטפון ובסמארטפונים בלבד, היא מעולם לא הציעה יכולת לתקשר עם משתמשים באמצעות יישום למחשב האישי או דרך הרשת ונראה שהיא אף אינה מעוניינת בכך, ואפילו לא טרחו להציע יישום עבור מחשבי לוח, טאבלטים, שהם הרי לא הרבה יותר ממכשירי סמארטפון המתאפיינים במסכים רחבים יותר. גם מבחינת המודל העסקי הם עוף מוזר; בעוד שמרבית מתחרותיה מציעות את היישום שלהן בחינם או תולות את השימוש בו במוצר אחר, בוואטסאפ בחרו במודל תשלום שנתי, והם אף מתגאים בזה שהם מעוניינים לגבות כסף ולא להציג פרסומות למשתמש – זה יכול לפעול לטובתה ועשוי גם לפעול כנגדה ולגרום לנסיגה עצומה בהיקף השימוש בה ברגע שהם יתחילו לגבות כסף בצורה סדירה. (כאן המקום לציין כי טרם יצא לי לשלם תמורת השימוש ביישום, וכלל אינני בטוח אם אבחר לשלם ברגע שאדרש לכך, על אף היותו קטן וסמלי)

אחד הדברים שאפיינו את וואטסאפ ומהר מאד זכו לחיקוי בקרב יישומי מסרים מידיים אחרים הוא היכולת לקבל חיווי על מסירת המסר. ברגע ששלחנו מסר מופיע לצידו סימן  המסמל כי ההודעה נשלחה, והוא מוחלף בסימן ✔✔ ברגע שהמסר מגיע אל מכשיר היעד, ומהווה מבחינתנו סימן לכך שהמסר התקבל במכשיר הנמען וכי הוא זמין ומחובר לרשת. בשבוע האחרון התווסף סימן חדש ✔✔ בצבע כחול המחליף את סימן המסירה ומהווה מבחינתנו הוכחה לכך כי הנמען לא רק קיבל את המסר, אלא אף צפה בו, ואם אנו מצפים לקבל תשובה כלשהי ממנו, הוא אמור לשלוח אותה אלינו תוך רגעים מספר, ואם הוא בחר שלא לעשות כן הדבר עשוי להתפרש מבחינתנו כגסות רוח וחוצפה על כך שהוא מעז להתעלם מאיתנו.

תוכנת וואטסאפ מתהדרת אמנם בחוסר הרצון של קברניטיה לשלב פרסומות במוצר מה שעשוי לגרום להם להעדיף את טובת המפרסם על זו של המשתמש, אבל שמירה על פרטיות מעולם לא הייתה הצד החזק שלהם. בתוכנה משולבת יכולת לקבל מידע בסיסי על זמינותו של המשתמש ועל מועד הפעילות האחרון שלו בה, ובכך התאפשר למשתמשים לדעת אם חוסר המענה למסרים שלהם נובע עקב אי זמינותו של המקבל להגיב למסרים, או שהוא בוחר להתעלם מאיתנו. את אפשרות זו ניתן לבטל אמנם בהגדרות היישום, אבל עם ביטולה היא "מענישה" את המשתמש – אחרים לא יוכלו לראות את מועד הפעילות האחרון שלו במערכת, אבל במקביל היא תחסום בפניו את האפשרות לראות את מועדי הפעילות של המשתמשים האחרים, לדעתי דבר זה נועד כדי להקטין את כמות האנשים החרדים לפרטיותם שיבטלו את תכונה זו במחיר של אובדן יכולת שימושית זו.

בעבר, עם המעבר מדואר אלקטרוני למערכות מסרים מידיים, הופיע לראשונה חיווי המרמז על זמינותו של המשתמש לשיחה. למשל ב־ICQ הופיע פרח אדום  כאשר המשתמש לא מקוון, ופרח ירוק כאשר הוא מחובר לרשת. זוהי הייתה פגיעה בפרטיות שלנו, אבל לא רק שהייתה לנו היכולת להסתיר את היותנו מחוברים לרשת באמצעות "מצב בלתי נראה", גם היו לנו אפשרויות נוספות להתחמק ממתן תשובה מידית שהרי המחשב אינו יכול לבלוש אחרינו. עם וואטסאפ המצב שונה; המכשיר נמצא לצידו בכל שעות היממה למעט כנראה השעות בהן אנו ישנים, ואם כל אדם יכול לדעת בכל רגע נתון אם אנחנו זמינים לשיחה הרי יש כאן פגיעה אנושה בפרטיות שלנו. כולי תקווה שאנשי וואטסאפ ישמעו את קול הזעקה ויפעלו לצמצם את הנזק, ועד שזה יקרה מבחינתי מערכת זו איבדה עוד מספר נקודות ומקטינה את ההתלבטויות שלי לגבי רצוני לעזור את המערכת לטובת מערכת חלופית שתתן מענה טוב יותר לפרטיות שלנו ותאפשר לנו לשלוט טוב יותר ביכולות ההגנה על הפרטיות שלנו.

גוגל פלוס (+הזמנות לשירות)

כל הכבוד לגוגל, נראה שהם סוף־סוף הצליחו למצוא את המתכון ליצירת רשת חברתית. על הדרך הם איבדו חלק מאהדת המשתמשים המתקדמים בכך שהם התרחקו מהחופש ש־Google Wave התיימר להביא בכך שהמערכת רצה על השרתים של גוגל, והדיונים העיקריים שם בנתיים מסתכמים בתלונות של המשתמשים בשירות על מחסור בהזמנות.

בקצרה, זה לא פייסבוק, ומצד שני אחרי שימוש קצר במערכת ישנה תחושת מיאוס כי אין שום חידוש במערכת. גוגל פלוס הוא בעיקר שילוב של שירותי גוגל קיימים.

ניכר כי גוגל השקיעה די הרבה מחשבה איך לבנות רשת חברתית שמשתמשים יאהבו אותה, וסביר להניח שכאשר המאמצים המוקדמים יפסיקו להיות 99% מהמשתמשים היא גם תהפוך להיות אהודה יותר. בנתיים, אפשר לסקר אותם ולא לחסוך ביקורת נוקבת. ☺

סטטוסים – המערכת של גוגל כוללת במרכזה כלי לפרסום הודעות, ואם נשקיע כמה דקות של מחשבה גם נזכר מאיפה הוא מוכר לנו – זה Google Buzz עם קצת פחות באז. המערכת נראת ומתפקדת ממש כמו אחותה הגדולה.

גוגל השכילו והבינו שנקודה בעיתית מאד בפייסבוק ובטוויטר היא הפרטיות, ואיפשרו שליטה קלה ונוחה לגבי האנשים שיקבלו כל עדכון שלנו בפיד. כלומר ניתן לבחור בקלות אם כל הודעה תתפרסם בפומבי, לאחד מחוגי החברים שלנו, או אפילו באופן פרטני לאנשים מסויימים. במילים אחרות, זו תהיה הרשת המתאימה ביותר לרכל מאחורי הגב על הבוס שלנו בזמן הפסקת הצהריים. (רק תוודאו שאין איזו ציפור שיר בחברה!)

לשם ההשוואה, בפייסבוק יש כלי פרטיות הרבה יותר מתוחכמים, אבל הם גם הרבה יותר מסורבלים כשמנסים לעשות משהו שימושי. למעשה יש רשת חברתית אחת שנראית ומתפקדת דומה מאד למימוש של גוגל, ונראה כי אנשי גוגל אף ניסו להידמות אליה. זוהי המערכת בקוד פתוח Diaspora*‎, וזה בסדר שאתם לא מכירים אותה; היא נמצאת בשימוש של מספר מועט של משתמשים.

בהשוואה לפלוס, טוויטר היא רשת מוגבלת, אבל עדיין יש משהו חשוב בטוויטר שלא נראה שהוא קיים בפלוס – יישומים. בטוויטר היישומים מתמקדים בפרסום הודעות משירותים חיצוניים כגון עדכוני מיקום של 4Square ויישומי RSS שמפרסמים בשמנו הודעות בפיד. בפייסבוק היישומים משוכללים יותר ומרחיבים את היכולות של המערכת הבסיסית, ופה גוגל הצליחו לחדש לנו במשהו – אין שום דרך להתממשק עם שירותים חיצוניים מול גוגל פלוס, ולכן כנראה היא הרשת הזו לא תצליח להתחבר לשרשרת העדכונים שלי. כלומר גוגל פלוס יחליטו בעצמם מול אלו שירותים תוכלו להתממשק (ואלו הם שירותים קיימים של גוגל!), ולא שום דבר אחר. כלומר אם אתם מעלים תמונות ל־Flickr, הם לעולם לא יופיעו ב־Google Plus, אבל אם תעלו אותן ל־Picasa התמונה תשתנה לגמרי.

גוגל קצת נסוגו לאחור, כי בנסיונות קודמים שלהם היו אפשרויות כאלה. ב־Buzz אין שום בעיה להתממשק מול RSS ושירותים דומים, וב־Wave אפשר היה לבנות יישומים שלמים שירוצו בתוך המערכת.

דבר נוסף שהרשת הזו מנסה לעשות הוא לחסל את רשתות המסרים המידיים. גוגל הצליחו להרים רשת מסרים מידיים די גדולה על בסיס XMPP כאשר הם שילבו את Google Talk בתוך יישום הדואר האלקטרוני שלהם, ועכשיו גוגל מתמקדים במשהו גדול עוד יותר. זוכרים ששמענו שמיקרוסופט משתלטים על סקייפ לפני מספר שבועות? אז נראה שגוגל שמרו על הקלפים קרוב לחזה, והמשיכו לפתח בנתיים את Google Talk, שבתוך Google Plus זוכה לממשק פשוט יותר לשיחות קבוצתיות בקול ובתמונה, ואני מניח שלא רחוק היום שהשירות גם יתחבר ל־Google Voice ויציע גם שיחות לרשתות הטלפוניה הרגילות, וכל זה מתוך הממשק של פלוס.

ב־Skype שיחות וידאו מרובות משתתפים נכנסו לפני חודשים ספורים בלבד, והנה גוגל מביאה פה יישום דומה שמתיימר גם הוא לדלג בקלילות מעל חומות אש ומכשולים דומים, ומאפשר לאנשים לבצע שיחות בניהם. גם פה מדובר במוצר נחות יותר, כי בסקייפ כבר מזמן אפשר לעשות יותר, כמו שיתוף מסך או להתקין יישומים שיוסיפו למשל לוח ציור משותף לשיחה, אבל Google Plus Hangouts לעומת זאת משתמש יותר בפתרונות חופשיים יותר, ואני מקווה שלא רחוק היום שנוכל לדבר מהמערכת של גוגל עם אנשים שמשתמשים ב־Pidgin, לדוגמה. מה שנותר תמוה בעיני הוא שדווקא ב־Google Wave היו רכיבים שיכלו לשמש את גוגל בשביל לקדם את המוצר החדש שלהם.

 

לסיכום, גוגל פלוס נחמד, אבל כל עוד הוא יכריח את המשתמשים לעדכן את הסטטוסים שלהם במספר מקומות במקביל קשה להאמין שהוא יתרומם. גוגל אמנם מנסים לשמור על התדמית של שומרי העם ומאפשרים למשתמשים לייצא את ההודעות שלהם לקובץ מקומי בכל עת (תזכורת: פייסבוק מאפשרים משהו דומה, טוויטר בכלל לא), אבל בשאר הזמן גוגל בונים פה בעצם חומות סביב התוכן שהמשתמשים מייצרים באתר שלהם, לא מוכנים לקבל תוכן מבחוץ וכמובן שלא מאפשרים להוציא תוכן מבפנים.

 

 

ואיך אפשר בלי חלוקת הזמנות לכל דורש כדי לקדם את כמות הכניסות לאתר? בזמן הקרוב אני מתכנן לשגר הזמנות לשירות בדרך הרשמית או בכל מיני מעקפים שמתגלים מידי פעם ומאפשרים להירשם לשירות גם בלי ההזמנות. עדיפות תינתן לקוראים הקבועים, לאנשים שמשתמשים בדפדפן פיירפוקס באופן שוטף, במערכת מבוססת לינוקס או סתם מעדיפים תוכנה חופשית, ולאלו שיצליחו למשוך את תשומת ליבי. ☺

קשרים בין רשתות חברתיות

אני לא פעיל במיוחד בפייסבוק, זה לא סוד, אבל לעיתים אנשים תוהים לפשר הדבר, לאור העובדה שאני מתחזק פרופיל די פעיל ברשת החברתית הזו. אותו דבר גם לגבי Google Buzz – מעולם לא הצלחתי להבין את מהות הקיום של המערכת הזו (ומי בכלל נכנס אליה!), אבל גם בה אני פעיל לכאורה.

אני מקווה שהתרשים הבא יעזור לאותם אנשים להבין את הקשרים בין אותן רשתות כפי שאני משתמש בהן. חץ חד כיווני מסמל שקשת אחת מעדכנת את זו שהחץ מופנה אליה, חץ דו כיווני מסמל קשרי דו כיווני בו מערכת אחת מעדכנת את השנייה.

לא ניתן לראות בתרשים מידע לגבי סוג המסרים שמועבר בקשר (למשל קישורים לפוסטים מהאתר שלי מגיעים ל־Twitter, אבל הודעות של Twitter לא הופכות לפוסטים חדשים באתר אלא מופיעים בצד באמצעות RSS Widget). מאותה סיבה גם לא מופיעים ברשימה שלל היישומים והאתרים שדרכם ניתן לעדכן את הסטטוס בכל אחת מאותן רשתות. פרסמתי רק את הדרכים החשובות והשימושיות ביותר לדעתי.

גוגל באז – על מה כל המהומה?

ביום רביעי האחרון גוגל חשפה שירות חדש – שירות שמייבא אלמנטים מסויימים מ־Twitter ו־Facebook, ומנסה להעמיד את מאסת המשתמשים הגדולה של gmail כרשת חברתית חובקת עולם.

במספר מילים – הצליח לגוגל. תוך פחות מ־24 שעות מרגע החשיפה, אלפים רבים של משתמשים עשו את צעדיהם הראשונים במערכת, ורבים מתוכם גם פרסמו בה את המסרים הראשונים שלהם. אם משווים את המערכת הזו למוצר הקודם של Google בתחום, הוא Google Wave, גוגל הוכיחה לכולם כי ניתן לפרוס מוצר בזמן קצר, בלי חלוקת הזמנות והטמעה הדרגתית שלו בקרב המשתמשים.

Google Wave הוא כנראה מוצר שהקדים את זמנו. דובר על Wave בתור משהו שאמור להחליף את הדואר האלקטרוני, אבל עד כה הוא לא הצליח לעשות זאת, בזכות ממשק איטי ומסורבל, מערכת שלמה שהיה על המשתמש ללמוד ולהכיר, והחשוב מכל – לא היה שום קישור בין המערכת למערכות קיימות, כך שכדי לבדוק אם מישהו מחפש אותנו ב־Google Wave עלינו להיכנס לתוך המערכת במיוחד, וזאת בהשוואה למערכות אחרות דוגמת פייסבוק שמאפשרות לנו לקבל עדכונים ישירות לתיבת הדואר האלקטרוני שלנו, ולאחרונה גם להגיב עליהם ישירות מהודעת הדואר, אפילו מבלי שנצטרך לבצע התחברות לחשבון שלנו בפייסבוק.

גוגל השכילה לעשות, וחיברה את Buzz לתיבות הדואר האלקטרוני שלנו. למרות ש־Buzz מתאים יותר להיות חלק מ־Google Reader בהתאם לאופי השיחות בו, החיבור ל־Gmail נועד להדגיש את המידיות של המערכת, ולהפוך אותה לדרך נוספת לשליחת הודעות דואר אלקטרוני בדומה ל־Gmail Chat שהפך להיות מערכת מסרים מידיים לאנשים שלא רוצים או צריכים את Google Talk כמערכת מסרים ראשית או משנית.

אבל לא הכל ורוד עם Google Buzz. התלונה העיקרית כנגד שימוש במערכת כעת הוא נושא הפרטיות. כברירת מחדל כל המסרים שיכתבו בבאז הם ציבוריים, וגוגל מוסיפה על דעת עצמה את החברים שלנו למעקב אחרינו ב־Google Buzz. כתוצאה מכך כל אדם שהתכתב עימנו מספר פעמים בעבר בדואר אלקטרוני פתאום הופך באופן אוטומטי לעוקב אחרינו ב־Google Buzz, גם כאשר לעיתים מדובר באדם שאין לנו שום רצון או צורך שהוא יעקוב אחרינו. כמו־כן, צורת העבודה של Google Buzz חושפת את פרטי החשבון של המשתמש ב־Google Buzz, מה מאפשר לכל אחד לגלות את כתובת הדואר האלקטרוני שלו כתוצאה ממעקב אחריו ב־Buzz בלבד. וגם כאשר חוסמים את תצוגת שם המשתמש ב־Google Profiles, היא עדיין עשוייה להיחשף אם החשבון מקושר לאחד משירותי גוגל האחרים שמשתפים מידע לתוך Google Buzz, כגון Picasa.

תלונה נוספת של משתמשים היא כמות הרעש בשירות. מאחר ואין לנו שליטה מלאה אחרי מי אנחנו עוקבים ומי לא, ובניגוד לטוויטר אנחנו עוקבים אחר מגיבים בנוסף למעקב אחרי האנשים ברשימה שלנו, נוצר מצב של רעש רקע חזק. אם למשל נעקוב אחר מישהו שנחשב פופולרי במערכת, בכל רגע שמישהו יפרסם תגובה למסר כלשהו של אותו האדם, המסר יקפוץ לראש הרשימה, גם אם הוא לא מעניין אותנו. ישנו אמנם כפתור Mute, אבל לטווח הארוך לא נרצה להשתמש בו לכל מסר שני של אותו האדם, וגם לא לוותר עליו מהרשימה כי חלק מהודעותיו אכן מעניינות אותנו.

יומיים מרגע תחילת ההטמעה של Google Buzz, וכבר ניתן לראות את הלך הרוח. משתמשי טוויטר רבים מזהים את המערכת כנחותה ופולשנית, וכך גם חלק ממשתמשי פייסבוק. אנשים רבים, בניהם בעיקר ה־Early Adopters כבר הספיקו ללמוד את המערכת לטוב ולרע ולהבין אם היא מתאימה להם או לא. ייתכן והמערכת לא תשרוד בצורתה הנוכחית ומאסת המשתמשים בה תדעך באופן משמעותי בשבוע הקרוב, וייכן והיא תצליח להמציא את עצמה מחדש כפי שאנשי גוגל הצליחו לעשות עם Google Reader שבגרסתו הראשונה לא הצליח לצבור מאסת משתמשים גדולה.

המאמצים המוקדמים, או Early Adopters בלעז, הם אותם אנשים שיהיו הראשונים בכל מערכת חדשה שתצוץ. כשפתחתם את החשבון שלכם בפייסבוק ככל הנראה הם כבר היו שם, אלא אם כן אתם נכללים בקטגוריה זו עצמכם, ואז כשאתם פתחתם את החשבון שלכם בפייסבוק היה שם שומם עד שכולם הגיעו. ב־Google Buzz קרה משהו מפתיע – בזכות הפריסה המהירה של המערכת, והחסרונות שלה לגבי המאמצים המוקדמים, עומד לקרות משהו שטרם חזינו בו בעבר – המיאוס המהיר של קבוצת המשתמשים החלוציים והדומיננטים באתרים מסוג זה יגרום להם לעזוב, כך שהמערכת בשלב הראשון תאכלס בעיקר סוג אחר של משתמשים, שמתעניינים פחות בטכנולוגיות, אבל ישתמשו במערכת פשוט כי היא כבר נמצאת שם. בדיוק כמו במקרה של Google Talk, שהם מעולם לא התקינו, אבל הם משתמשים בו פשוט כי הוא מוטמע בתוך חשבון הדואר האלקטרוני שלהם.

גוגל, הפעם באמת הגזמתם

Google Reader היא תוכנת קריאת ה־RSS המקוונת של גוגל. אחת התכונות שעושה אותה שימושית היא לחצן השיתוף שנמצא בתחתית הפוסטים שקוראים באמצעותה. לאנשים עצלנים תכונה זו חשובה במיוחד, כי היא מאפשרת לקרוא פוסטים מעניינים ממקורות שאנחנו לא מנויים עליהם ולא מכירים אותם בכלל, תודות לרוח השיתוף של אנשים אחרים, שאנחנו מחוברים לערוץ השיתוף שלהם.

מזה תקופה שגוגל עושה קולות פייסבוק. גוגל לא רוצה להיות פייסבוק אלא התשתית של כל הרשתות החברתיות שקיימות. פתאום היום הופיע פיצ'ר חדש ב־Google Reader שכבר הספיק להרגיז הרבה אנשים; במקום שהשיתוף שלנו ישאר לנו ולאנשים שמסרנו להם את כתובת ערוץ השיתוף שלנו בתוכנה (או שפרסמנו אותה במקום כלשהו ברשת), כל אדם שהתכתבנו איתו פעם באמצעות המערכת של גוגל מקבל גישה אוטומטית לערוץ השיתופים שלנו.

לכאורה, אם התכתבנו איתו כנראה ויש לנו משהו במשותף, אבל האם זה אומר שהוא צריך להפוך אוטומטית לחבר שלנו? האם כל אדם בחו"ל שהתכתבנו איתו צריך לראות איזה בלוגים רדודים אנחנו קוראים? האם זה שהתכתבתי עם שרון ב־Gtalk/Jabber אומר שאני מוכרח לראות את ערוץ השיתוף שלה מול העיניים? (גילוי נאות – הערוץ של שרון היה אצלי גם קודם)

לסיכום: תכונה נחמדה, אבל ביצוע קלוקל. חבל שגוגל לא מספקים את התכונות החדשות שלהן לקבוצות נסיינים לפני שהם מטמיעים אותם לכל המשתמשים. אני בטוח שאם הם היו עושים כך אז היינו מקבלים פחות פיצ'רים פגומים מגוגל. מעניין כמה זמן יקח עד שהפיצ'ר הזה יקבל את התיקונים הדרושים בשביל שהוא יחזור להיות שמיש.