The escape from Whistler

נתחיל מהסוף – הכנס Mozilla Summit היה מדהים, ממש כיף היה לפגוש את האנשים שמאחורי השמות והכינויים, ואף לגלות מכנה משותף עם כמה מהם, שיכול היה להתגלות רק בשיחות חולין.

קנדה לכשעצמה היא מדינה ענקית עם כמות תושבים קטנה יחסית לגודלה. לא יצא לי אמנם לעשות בה טיולים ארוכים, אבל נראה לי שיום אחד אעשה זאת. בניגוד לאירופה, שם כאשר אתה מסתובב ברחובות אתה עשוי להרגיש לעיתים "זר", כאן הרגשתי זר בין זרים, ובימים שהייתי בונקובר הרגשתי בנוח להסתובב ברחובות, לדבר בשפתם של המקומיים, ובכלל להרגיש כאילו אני מסתובב בכלל ברחובות תל-אביב. באירופה מעולם לא הרגשתי "שייך".

וויסלר היא עיירה קטנה ונחמדה שממוקמת למרגלות הרים ציוריים שאין לנו כמותם בארץ. העיירה ממוקמת בגובה של 600 מטר מעל פני הים, ובניגוד לארץ לא ניתן לראות בקו האופק משהו שמזכיר ים (או גורדי שחקים שממוקמים לאורך קו החוף), ולכן קשה מאד לאמוד את הגובה במקום ללא אמצעים טכנולוגיים.

בונקובר תתקיים אולימפיידת החורף של 2010, ובוויסלר עצמה יתקיימו לא מעט תחרויות. ניתן לראות זאת פחות בעיר עצמה, אבל עבודות תשתית באורך של 100 קילומטר לאורך כביש בשם ‎"Sea to sky" (Route 99)‎ הן תזכורת לכך שבקרוב המקום יצטרך לקלוט כמויות גדולות של מבקרים, והכביש המתפתל בין ההרים הופך להיות לאוטוסטרדה ישירות לתוך Whistler. וגם איך כביש באורך 100 ק"מ הופך להיות נסיעה של 3 שעות, וזה עוד ביום ראשון, בו יש תחבורה דלילה יחסית בכבישים.

וויסלר עצמה גם מוזכרת מספרים פעמים במקורות (של אנשי מייקרוסופט) – שם הקוד של Windows XP ו-Windows Server 2003 הוא Whistler, על שמה של העיירה, אבל זה לא הכל – שם הקוד של Windows Vista ו-Windows Server 2008 הוא Longhorn, על שם המסעדה Longhorn Saloon שנמצאת בתוך העיירה ממש בסמוך לרכבל שמוביל לאתרי הסקי. תיכננתי לאכול בלונגהורן, אבל זה לא יצא. אגב סקי, הגירסה הבאה של ווינדוס, שידועה כרגע בשם Windows 7 הוא Blackcomb. אחד מההרים שמעל Whistler נקרא Blackcomb, מכך שמייקרוסופט פשוט מאוהבים במקום.

בכנס בלטו מספר קבוצות אנשים – קבוצת הסינים/יפנים/קוראנים, וקבוצת הנשים. הייתה נוכחות גדולה של אנשים מהמזרח הרחוק, שרובם הגיעו במסגרת קבוצות מאורגנות. קשה לקבוע שהנשים התאגדו בכנס במסגרת קבוצה, מאחר ומדובר בנשים שהגיעו ממקומות שונים ומסיבות שונות, אבל עדיין היה מרענן לראות נשים רבות המבינות בטכנולוגיה ומתעסקות בקוד הפתוח בצורה כזו או אחרת. בארץ לצערנו כמות הנשים שמתעסקות בתחומים אלה קטנה יותר, והייתי מאד שמח להתבדות ולדעת על יותר נשים בתחום. מישראל הגענו סך הכל ארבעה אנשים; ייצוג מכובד למדינה כה קטנה, ואני מקווה שבכנס הבא נצליח להגדיל (ואולי אף להכפיל או לשלש!) את כמות המשתתפים מהארץ. אם נצליח להביא גם נשים מהארץ יהיה אפילו טוב יותר. 😉

אם כך, למה כותרת הפוסט הזה היא "הבריחה מוויסלר"? ובכן, כנראה רוחה של מייקרוסופט עדיין מרחפת במקום, וזו הסיבה היחידה שקרו לנו כל-כך הרבה תקלות במקום.

ראשית, כבר יום שני בבוקר זכיתי לראות איך הרדדיסק מפסיק לעבוד. בעודי יושב מול המחשב פתאום הוא נתקע, ואלה היו רגעיו האחרונים של הדיסק הקשיח. מיותר לציין שעל הדיסק הייתה מערכת הפעלה Linux ולא ווינדוס, חלילה וחס. כרגע אני יושב וכותב לכם את ההודעה הזו מתוך livecd, שאנשים נחמדים העבירו לרשותי. יש לי כרגע מסך ומקלדת, אבל אלחוט אין, תודות לאנשים נחמדים ב־Ubuntu שלא שיחררו עדכון מתאים על הדיסק, ואין באפשרותי לעשות את כל העדכונים מהרשת למרות שבמלון יכולתי לעבוד על הרשת הקווית, מאחר וברשותי כרטיס SD של 2 גיגה בלבד, ולא ניתן להעלות עליו את כל העדכונים הנדרשים.

יומיים לאחר מכן זכינו לבשורה משמחת – אנחנו לכודים בתוך וויסלר, לאחר שמפולת סלעים שהתרחשה בשעות הלילה חסמה לחלוטין את הכביש המקשר בין ונקובר ווויסלר. המושל הבטיח שתוך מספר ימים הכביש יפתח מחדש לתנועה, ואילו אנחנו ישבנו בוויסלר והיינו עסוקים לפתוח באג ולסמן אותו בתור blocking. היו הרבה הצעות מעניינות איך לצאת מוויסלר בתור workarounds, כולל נסיעה באוטובוס עד האזור החסום, הליכה רגלית בין הסלעים, ומשם לעלות על אוטובוס אחר שימתין לנו בצד השני של המחסום – הצעה שזכתה לכינוי walkaround. בסופו של דבר נבחרה האפשרות המעשית ביותר – לנסוע באוטובוס מדרך עוקפת, ובמקום לנסוע 3 שעות מרחק שאמור לקחת רק שעה, לנסוע בכיוון ההפוך מרחק של 8-9 שעות.

ולסיום – ביום המחרת כל אחד מאיתנו מתעורר ומגלה שחסר לו משאב חשוב – אין חשמל בחדרים. בדיעבד התברר כי משאית פגעה בקו מתח בסמוך למלון, וכל זרימת החשמל למלון הופסקה. אמנם לא היה חשמל בחדרים, אבל חשמל הוזרם למעליות וגם לנקודות האלחוט. היה מבדר לראות אנשים מסתובבים עם לפטופים כמו זומבים, כשהם יודעים כי ברגע שהחשמל יגמר בסוללה שלהם הם מאבדים כל קשר לעולם החיצון, וגם עם שאר משתתפי הכנס. המצב היה כל-כך נואש שנראו אנשים המחפשים נקודות חשמל "חמות" אפילו מאחורי העציצים בלובי. מספר חדרים הוארו באור נרות ותאורת חירום, וחלק נערכו באוויר הפתוח, כשברקע טיפטוף קל (בארץ אנחנו קוראים לזה "גשם"!!!). חלק אחר מהרצאות נערכו בבניין במרחק של כמה מאות מטרים מהמתחם שלנו, שם היה חשמל ונראתה פריסה מהירה מאד של כבלים מאריכים ונקודות חשמל לטובת הקהל. למעשה, באחת ההרצאות התברר כי אפילו למחשב ממנו בוצעה ההצגה היה מחסור בחשמל, והוא כמעט וכבה במהלך ההרצאה.

ובחזרה להתחלה – בימים הקרובים אני מקווה להעלות את התכנים מכל ההרצאות שהשתתפתי בהן. זה עשוי להיות ארוך ומתיש עבורי ועבורכם, ואני מקווה שתהנו.

לידיעת הקוראים ב־RSS – אני מעלה פוסטים חדשים, ובמקביל מעלה תמונות ומעדכן קישורים גם בפוסטים הקודמים. לידיעת הקוראים באגרטורים למניהם – אני לא שולח לאגרטורים את כל הפוסטים.